48 שנים אחרי - פוסט ליום ירושלים

בשבוע שעבר הוזמנתי לסכם את השנה האחרונה בירושלים ובעיקר במזרחה בכנס של "עיר עמים". אלו הדברים:

אני אדבר היום בקצרה על השנה החולפת בירושלים ועל האתגרים הצפויים עד ליום ירושלים הבא.  נפתח במקבץ נתונים על כמה מהאירועים שהתרחשו בירושלים המזרחית בשלושת השבועות האחרונים בלבד:

- עלי אבו ראנם, בן 16 מא-טור, נורה ונהרג במחסום א זעים. במשטרה  טוענים שהוא היה מעורב בניסיון דקירה של שוטר. במשפחה טוענים שהוא נורה ללא הצדקה. שני הסיפורים נשמעים לי לא סבירים באותה המדיה, אבל נניח לזה עתה.

- בעקבות מותו של אבו ראנם, פרצו בא טור הפגנות אלימות, שכללו ידויי אבנים.  בתגובה סגרה המשטרה למעבר באמצעות בטונדות כביש חשוב בשכונה.

- העירייה פרסמה נתונים על גידול חד בביקוש לבחינות בגרות ישראליות במזרח ירושלים. הגידול הוא אמנם של 60 אחוזים אבל במספרים מוחלטים מדובר עדיין במיעוט, גם אם לא מבוטל. משהו כמו 5 אחוזים מכל שנתון.

- המשטרה עצרה ילד בן 9 ואת אחיו בן ה- 12 מואדי ג'וז, הילדים נותרו בניידת משטרה במשך 3 שעות ולאחר מכן שהו עוד כ- 4 שעות בתחנת המשטרה, לפני שהצעיר מבין השניים שוחרר.

- מאבטחי הרכבת הקלה ירו בצעיר פלסטיני שחשבו שמנסה לדקור אותם, בדיעבד הסתבר כי לא הייתה לו סכין.

- ברחוב א זהארה נפתח בית קולנוע אל קודס בהקרנת הסרט "מהיר ועצבני" 7. בית הקולנוע היה סגור כמעט לחלוטין מאז 1987. את הקולנוע פתח ארגון יבוס, שפועל לעידוד התרבות הפלסטינית בירושלים.

- אחרי מאבק ארוך שנים נכנסו מתנחלים מעמותת עטרת כהנים לבית נוסף, בן שלוש דירות, בלב סילוואן, לא רחוק מבית יהונתן; יהודה גליק קיבל היתר לשוב ולעלות להר הבית והוועדה המחוזית הסירה את המחסום האחרון בפני התוכנית להרחבת שכונת רמת שלמה.

עכשיו נשאל איך האירועים האלו משתלבים במה  שקרה כאן בשנה האחרונה?

נתחיל ב-29 ביוני, יום ראשון. הממשלה אישרה אז את התוכנית "להעמקת השליטה במזרח ירושלים". התוכנית שתוקצבה בכ-300 מיליון שקלים מייצגת, לדעתי, שלב מעניין בתפיסת המציאות של הממשלה את מזרח ירושלים.

רוחה של התוכנית היא רוח אופטימית של אפשרות להעניק חיבוק עז למזרח ירושלים עד הטמעת העיר המזרחית בזו המערבית.

200 מתוך 300 המיליונים הוקצו ל"העצמת אוכלוסיית מזרח ירושלים" זאת באמצעות חיזוק לימודי העברית, עידוד הבגרות הישראלית. "ברמה המוניציפאלית הדבר יסייע לחיזוק תחושת השייכות של אוכלוסית מזרח ירושלים, לחיזוק המשילות העירונית בשכונות מזרח העיר ולשיפור המצב הביטחוני". , נכתב במסמך שאושר בממשלה.

100 מיליונים נוספים נועדו לתוספת למשטרה והוספת אמצעי ביטחון ופיקוח.

לדעתי, לא ניתן להבין את התוכנית הזו מבלי להבין את הרקע, שהוא התהליך שכיננו ב"הארץ" "ישראליזציה" של מזרח ירושלים. בקצרה -  אנחנו מדברים על ההתקרבות היחסית של האוכלוסייה הפלסטינית למערב העיר, במיוחד מאז סגירת גדר ההפרדה שהרחיקה אותם באחת מהמרחב הטבעי בגדה המערבית. התהליך הזה בא לידי ביטוי למשל, בגידול בביקוש לתעודות בגרות ישראליות, בביקוש לאזרחות מלאה, בפנייה למרחבי בילוי ועבודה במערב העיר ועוד. קברניטי התוכנית הממשלתית, נתניהו, ברקת ובנט מאמינים שהתהליך הזה יכול לפרוט את הבעיה הירושלמית לפרוטות פשוטות של עוד בית ספר, עוד הכשרה מקצועית ועוד כביש עד כדי הסרת הבעיה של מזרח ירושלים מסדר היום. לתפיסתי זו טעות חמורה, שכן תהליך הזה נוגע לחיי היום יום ולא לתפיסת הזהות של הפלסטינים תושבי העיר. אפשר להתווכח על מה שקורה בעיר, אבל לא יכול להיות ספק שאין החלשות בתפיסת התושבים הפלסטינים את עצמם כבני הלאום הפלסטיני, האומה הערבית והדת המוסלמית והתהליך הזה, ככל שקיים, לא ישנה את העובדה הזו.

בדיוק כשם שזהותם הפלסטינית של ערביי ישראל  לא נחלשה בעקבות הפיכתם ל"ישראליים" יותר בחיי היום יום שלהם - כך  גם הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים. בד בבד עם היחלשות הטאבו על הנורמליזציה עם ישראל כך מתחזקת הזהות הפלסטינית והחיבור עם הקהילות הפלסטיניות בגדה ובעזה. ולראייה - הפתיחה המחודשת של בית הקולנוע כחלק מפריחה תרבותית לאומית פלסטינית במזרח העיר. זוהי הדיאלקטיקה של מזרח ירושלים.

 נשוב ל-29 ביוני. כאמור, ביום ראשון אושרה התכנית הממשלתית. ביום שני מצא צה"ל את גופות שלושת הנערים מגוש עציון: גילעד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. ביום שלישי נערכה הלוויה המשולשת, ובזמן הלוויה פרצו בירושלים התפרעויות אלימות של פעילי ימין קיצוני שתקפו עוברי אורח ערבים במרכז העיר. בארבע ורבע לפנות בוקר חטפו שלושה יהודים את מוחמד אבו חדיר ולפני 5 בבוקר כבר שרפו אותו למוות ביער ירושלים. ב-7 בבוקר הרכבת הקלה כבר הפסיקה לנסוע דרך השכונות הפלסטיניות ולא תשוב לנסוע משם במשך שבועות ארוכים. ירושלים המזרחית נשטפה בגל אלימות שכמותו לא היה בעיר מאז האינתיפאדה הראשונה.

האלימות כללה, מהצד הפלסטיני - אבנים, בקבוקי תבעירה, ירי זיקוקי דינור בכינון ישיר ופיגועי טרור, בסכינים וברכבים. אפשר למנות 11 פיגועים, שישה מתוכם הם פיגועי דריסה, השאר פיגועי סכינאות וירי. כולם על ידי המכונה "המפגע הבודד", ללא תמיכה ארגונית וללא הכנות מרובות מראש ועם קושי גדול של מערכת הביטחון לאתר ולבלום אותם. המחבלים ששרדו, או בני משפחותיהם סיפרו לרוב על האירוע שדחף אותם לפיגוע. איברהים אל עכארי, ממחנה הפליטים שועפט, שביצע את פיגוע הדריסה בו נהרג קצין מג"ב ג'דעאן אסעד יצא מהבית אחרי שצפה בדיווח טלוויזיוני על שוטרים שדרכו על שטחים במסגד אל אקצא באותו הבוקר. ח'אלד קוטינה, שביצע את פיגוע הדריסה בו נהרג יוחאי שרקי אמר בחקירתו כי הסיבה הייתה העיכובים במחסום שועפט. עבד אל רחמן שלודי, שביצע את הפיגוע בו נרצחו התינוקת חיה זיסל ברון וקארן ימימה מוסקרה, עשה זאת לדברי בני משפחתו בשל השפלה שחש במהלך חיפוש שנעשה בביתו כמה חודשים קודם לכן, ושבמהלכו הושפלה אימו על ידי השוטרים וכן הלאה.

התגובה המשטרתית הייתה בתחילה ניסיון הכלה - הגבלת האלימות לתוך השכונות הפלסטיניות. אבל המדיניות הזו נזנחה די מהר והתחלפה, בעידוד נמרץ של הפוליטיקאים, בתגובה אגרסיבית של ענישה קולקטיבית.  דוגמאות לכך הו החסימה שראינו לפני שבועיים בא טור או בשימוש חסר הבחנה בגז ובנוזל הבואש,  לצד מעצרים המוניים שכללו גם מאות רבות של ילדים. שעל פי מדיניות "אפס סובלנות" שהכתיבה הפרקליטות, נותרו במעצר גם תקופה ארוכה, לעיתים שבועות או חודשים. ההשלכות  של ההחלטה הזו הזה על הדור שגדל היום בירושלים עוד לפנינו.

ההפגנות האלימות דעכו במהלך החורף, אבל השטח לא נרגע. אין כמעט יום שבו אין ידויי אבנים לעבר הרכבת, בתי מתנחלים, כוחות משטרה ועוד. פיגועי היחידים, כפי שראינו, נמשכים. האלימות כבושה ומדוכאת אבל לא נעלמה.

בסדרת כתבות שפרסמתי ב"הארץ" ניסיתי להסביר את גל האלימות חסר התקדים הזה. נתתי לו כמה הסברים: הראשון הוא, שדווקא "הישראליזציה", וההחלשות לכאורה של החרם על המערכות הישראליות. טומנת בחובה את זרעי האלימות, אם בגלל שהיא יצרה מערכת ציפיות מצד הפלסטינים. ואם בגלל שהיא חידדה את הפערים בין שני חלקי העיר ואת ההשפלה הכרוכה במגורים במזרחה.

הסבר שני נוגע לריסוק ההנהגה הפוליטית והחברתית במזרח ירושלים, בשילוב עם תחושות תסכול וייאוש פוליטי לנוכח קריסת השיחות בין ישראל לפלסטינים, ההקצנה בקרב השלטון הישראלים והמשבר בעולם הערבי.

הסבר שלישי הוא תחושת הצורך להתגונן בפני מה שנתפס, כמתקפה ישראלית על הר הבית בשל הדרישה ההולכת וגוברת בחברה הישראלית לשינוי הסטטוס קוו במקום. וכן בהעמקת החדירה של עמותות המתנחלים לתוך השכונות וייהוד השטח. שוב ושוב חזרו גם מצד הפלסטינים הטענות על כך שהם הצד המתגונן גם מפני האלימות של פעילי הימין והשוטרים.

הסבר רביעי יכול להיות הקריסה הכלכלית והעוני המחפיר אליו הידרדרה העיר המזרחית בשנים האחרונות, בין היתר בעקבות סגירת חומת ההפרדה בינה לבין הגדה המערבית.

ויש הסברים אחרים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים.

ובכל זאת – אני שואל  את עצמי מה הוא הגורם היחיד במשוואה שאותו אי אפשר להסיר? שבלעדיו המשוואה תקרוס? שבלעדיו לא היה פורץ גל האלימות הזה בעוצמה הזו? והתשובה היא פשוטה, כשם שהיא מורכבת. זהו "הכיבוש". המונח המוקצה מחמת מיאוס, הכמעט אסור בשימוש בשיח הישראלי. הכיבוש הוא בסופו של דבר התחושה הבסיסית, היומיומית, התמידית והמובנת מאליה, של 40 אחוז מתושבי העיר הזו שלא זו בלבד שאין להם חלק ברשויות ששולטות בחייהם ביד רמה. אלא שהרשויות האלו הן אויב שמטרתו היא לאמלל אותם.

שנתיים לפני יובל לכיבוש, התחושה הזו לא כהתה ולו במעט. זו השורה התחתונה שלי. וזה האתגר.