מה יישתנה בקיץ הבא - סקירה וניתוח של אירועי האלימות הלאומנית בירושלים, יולי-דצמבר, 2014

קיץ 2014 היה מהתקופות האלימות יותר שידעה ירושלים בעשור האחרון. בישראל החלו אירועי הקיץ עם חטיפתם של שלושת הנערים בגוש-עציון ורציחתם, אשר בעקבותיהן הפכה המציאות בירושלים למדממת: עם תום לוויית הנערים, שטפו את העיר פעולות וקריאות אלימות גזעניות, ששיאן היה בחטיפת הנער מוחמד אבו ח'דיר משועפט ורציחתו. במשך שישה חודשים ארוכים ידעה ירושלים התרחשויות סוערות, שניזונו ממתחים מבית ומחוץ.

שנה לאירועי הקיץ, 'עיר עמים' מציגה כאן סקירה וניתוח של אירועי האלימות בירושלים במהלך המחצית השנייה של שנת 2014, מיולי ועד לדצמבר. הסקירה מתבססת על מעקב שבוצע במהלך חצי שנה זו, ובמסגרתו תועדו ונותחו אירועים אלימים בין ישראלים לבין פלסטינים.

יולי 2014

אף שאירועי האלימות הנסקרים בדוח זה קשורים בנסיבות המיוחדות שנוצרו החל מיוני 2014, לא ניתן להפרידם מרקע רחב יותר של מדיניות כוללת של אפליה עמוקה כלפי תושבי מזרח ירושלים משך עשרות שנים, כמו גם מהאירועים אשר ליוו את קריסת יוזמת השלום של מזכיר המדינה ג'ון קרי שבועות ספורים קודם לכן ומהקיפאון המדיני שהשתרר מאז. עם זאת, במסמך זה נתרכז אך ורק בזירות האלימות הייחודיות שרחשו בחודשי המחצית השנייה של שנת 2014.

הדוח מתמקד באופן שבו הגיבו הרשויות הישראליות לאלימות בירושלים, והוא ידגים כיצד השקיעו כוחות הביטחון את כל מרצם בהתמודדות עם האלימות הפלסטינית בשכונות הפלסטיניות וזנחו כמעט לחלוטין זירות אחרות שבהן היו הפלסטינים הקורבנות המרכזיים. כך, נחשפת בדוח המדיניות המפלה של העירייה, המשטרה והממשלה, הרואות בפלסטינים איום ביטחוני ובאוכלוסייה הישראלית לבדה אוכלוסייה הראויה להגנה.

בפרק ב', לאחר המבוא של הדוח, נביא את תמצית אירועי האלימות שהתרחשו בין החודשים יולי ודצמבר 2014 ותועדו על-ידי 'עיר עמים'; סקירתם של אלה תוצג על בסיס זהותם הלאומית של הפוגעים ובאמצעות סיווגם לקטגוריות הבאות: תקיפה,[1] חטיפה, עימותים של תושבי מזרח ירושלים עם כוחות הביטחון, פגיעה ברכוש, הסתה ותקיפה במקום העבודה. בפרק זה נציג גם את המגמה שהתפתחה לאורך החודשים, אף היא על בסיס החלוקה לסוגי האירועים השונים.

משיקולים מתודיים ואחרים, נימנע מהשוואה בין מספר אירועי האלימות משני הצדדים, הישראלי והפלסטיני. עם זאת, אף ללא השוואה מספרית, תיאור אירועי האלימות בחלקו הראשון של הדוח )ובמפורט יותר בנספח) יחשוף את כרוניקת האלימות המתמשכת בין הצדדים ואת האופן שבו הזינו אירועים וליבו בשני הצדדים את הלהבות.
סיווג אירועי האלימות של ישראלים נגד פלסטינים[2]

70 עימותים של כוחות הביטחון עם האוכלוסייה הפלסטינית, כולם בשטח מזרח ירושלים ובעיקר בשכונות הפלסטיניות בה.
120 אירועי פגיעה של ישראלים בפלסטינים,[3] מתוכם:

64 מקרי תקיפה[4] של פלסטינים בידי ישראלים;[5]
40 מקרי תקיפה של פלסטינים בידי ישראלים במקום עבודתם: 13 מהאירועים הופנו כלפי נהגי מוניות פלסטינים ו-10 כלפי נהגי אוטובוסים. מרבית אירועי התקיפה (25) התרחשו במערב העיר, 12 במזרחה ומיקומם של 3 אירועים נוספים אינו ידוע;
10 מהאירועים היו ניסיונות חטיפה של פלסטינים על-ידי ישראלים. במקרה אחד (מוחמד אבו ח'דיר) הצליחו החוטפים בניסיונם;
13 אירועים כללו פגיעה של ישראלים ברכוש ציבורי וכן ברכוש פרטי פלסטיני.
9 אירועי הסתה של ישראלים נגד פלסטינים, כולם במערב העיר. 

על-פי כלל אירועי האלימות, משני הצדדים, שתועדו על-ידי 'עיר עמים'.
בפרק ג' בחרנו לבחון מוקדים מרכזיים של אירועי האלימות שהתרחשו וכן זירות מרכזיות וייחודיות לירושלים: העיר העתיקה ומתחם הר הבית/אל-חרם אל-קודסי אל-שריף, מרכז העיר, השכונות/ההתנחלויות הישראליות שמעבר לקו הירוק, ובכללן שכונות התפר, תקיפה במקומות עבודה, בעיקר של נהגי תחבורה ציבורית, והרכבת הקלה.
העיר העתיקה ומתחם הר הבית/אל-חרם אל-קודסי אל-שריף – 44 אירועי אלימות תועדו בזירה זו. על-פי-רוב היו אלה עימותים עם כוחות הביטחון בהר הבית או תקיפות נקודתיות שהתרחשו ברחבי העיר העתיקה. בפרק זה תתואר גם עליית המדרגה במאבק למען עלייתם של יהודים להר הבית והפעילות המתעצמת של התנועות החותרות לשנות את הסטטוס-קוו בהר, פעילות הזוכה לתמיכה של אנשי ציבור, לרבות חברי-כנסת, ולתמיכה כספית ממוסדות ציבוריים, לרבות משרדי ממשלה. כן תתואר גם השלכותיה של פעילות זו על האלימות באזור: דיונים רבים שהתקיימו בכנסת בנושא, הטלת מגבלות רבות על כניסת מוסלמים למתחם – מגבלות אשר נחוו על-ידי הציבור הפלסטיני כענישה קולקטיבית וכהוכחה לכך שהממשלה תומכת במאמצי תנועות המקדש לסלקם מההר – וניצול תחושת איום זו מצד גורמים מוסלמים קיצוניים, הובילו להסלמה באלימות סביב הר הבית. הסלמה זו ולחץ בין-לאומי שבא בעקבותיה אילצו בסופו של דבר את ראש הממשלה נתניהו לשבור את שתיקתו המתמשכת ולפעול באופן פומבי כדי לרסן את הקמפיין הנמרץ של פוליטיקאים ממפלגתו ומממשלתו לתמיכה בפעולות תנועות המקדש. לאחר התערבותו של נתניהו וקריאות גורמי ביטחון בכירים בעקבותיה, נרגעו האלימות והמתיחות סביב ההר בהדרגה והגבלות הגישה שהוטלו על מתפללים מוסלמים הוסרו ברובן.
מרכז העיר – אחד ממוקדי החיכוך המרכזיים במהלך הקיץ. באזור זה התרחשו רבים מאירועי האלימות של ישראלים כלפי פלסטינים: התיעוד שבידינו כולל 4 אירועי הסתה בזירה זו, 17 אירועים של תקיפה נגד פלסטינים במקום עבודתם ו-2 אירועים של תקיפה של פלסטינים בידי ישראלים. הפרק מתאר גם את פעילות 'להב"ה' (למניעת התבוללות בארץ הקודש) כגורם מסית מרכזי, אשר פעל במהלך חודשי האלימות במרכז העיר. במהלכו של קיץ 2014, התעצמה פעילות הארגון בירושלים – החל מדוכנים שהוצבו במרכז העיר פעמיים בשבוע וכלה בהפגנות אלימות ברחבי ירושלים, אשר במהלכן תקפו מתפרעים עוברי-אורח פלסטינים.יש לציין כי ראש העירייה מעולם לא התבטא בעניינו של הארגון המסית הפועל במרכז עירו, לא ניסה להצר את צעדיו ולא פעל לחיזוקם של גורמי חינוך ורווחה שיתנו מענה טיפולי לנוער 'להב"ה'. רק לאחר הצתת בית-הספר הדו-לשוני – וככל הנראה גם בעקבות העתירה שהגיש המרכז הרפורמי לדת ומדינה, בשיתוף המטה למאבק בגזענות, בבקשה להעמיד לדין את פעילי ארגון 'להב"ה' והעומד בראש הארגון, בן-ציון גופשטיין, בעוון הסתה לגזענות והסתה לאלימות בגין 5 אירועים שונים של הסתה (בג"ץ 5977/14) – החלו בדצמבר 2014 מעצרים של פעילי 'להב"ה', לרבות מעצרו של גופשטיין. בעקבות מעצרים אלה, חלה ירידה משמעותית בהיקף הפעילות של הארגון בירושלים.
שכונות/התנחלויות ישראליות במזרח ירושלים – בזירה זו תועדו 44 אירועי אלימות: 6 אירועים של עימותים של פלסטינים עם כוחות הביטחון, 20 אירועים של תקיפת פלסטינים בידי ישראלים (מלבד מקרה אחד שבו זהות התוקף אינה ברורה) ו-18 אירועים של תקיפת ישראלים בידי פלסטינים.
תקיפה במקומות עבודה; תקיפתם של נהגי התחבורה הציבורית – תועדו 40 אירועים שבהם הותקפו תושבים פלסטינים במקום עבודתם בידי ישראלים. ב-13 מהם הותקפו נהגי מוניות וב-10 – נהגי אוטובוס. נהגי המוניות הפלסטינים בכיכר ציון הפכו כבר בראשית התקופה יעד להתקפות פיזיות אלימות מצד נוסעים ועוברי-אורח. הנהגים דיווחו על קללות, על אלימות מצד נוסעים שעלו לרכב, על התזת ספרֵי פלפל לעברם, יידוי אבנים, תקיפה בקרשים ובמכות ועוד. חלק מהתקיפות תועדו בצילום ובהקלטה. לטענת הנהגים, לא התערבה המשטרה, על-פי-רוב, באירועים אלה, יתרה מזאת, המשטרה והפקחים העירוניים אף פעלו כדי לגרש אותם מהאזור באמתלות שונות, תוך שימוש בשפה מזלזלת ולעתים גזענית, וחילקו להם דוחות שרירותיים. גורמים שונים בעירייה הביעו עניין בסיוע לנהגים, אך על אף דעיכת האירועים מהקיץ באופן הדרגתי, מוסיפים מקרי תקיפה של נהגים להתרחש גם בימים אלה.
הרכבת הקלה – תוואי הקו של הרכבת הקלה, העובר בין מזרח למערב ירושלים, הפך את הרכבת לסמל של דו-קיום בעיני חלק מתושבי העיר ולסמל של סכסוך ושליטה בעיני אחרים. הרכבת נותנת מענה לתושבים הישראלים והפלסטינים כאחד, אך עובדה זו גם הפכה את הרכבת הקלה למוקד של מתיחות בין נוסעים ישראלים ומאבטחי הרכבת, מן הצד האחד, לבין נוסעים פלסטינים, מן הצד השני. בראשית חודש יולי, עם העלייה במתח בין ישראלים לפלסטינים בעיר, הפכה הרכבת הקלה לזירה מרכזית של עימותים בין ישראלים ופלסטינים. לאחר רצח אבו ח'דיר ועם פרוץ המהומות בשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים, נגרם נזק רב לתחנות הרכבת הקלה בשועפט ותושבי מזרח העיר הרבו ליידות אבנים ובקבוקי תבערה לעבר קרונות הרכבת החולפת בשכונותיהם. כתוצאה מכך, נגרמו נזקים בשווי נטען של מיליוני שקלים ופעילות הרכבת הקלה בצפון העיר הושבתה לשבועיים. גם לאחר ששבה הרכבת לפעול, נזרקו עליה אבנים מדי יום ו-40% מהקרונות יצאו משימוש. חלק מתושבי פסגת זאב הפסיקו לנסוע ברכבת הקלה דרך שועפט, בתחילה מכורח ולאחר שהרכבת שבה לנסוע במסלולה בצפון העיר – מפחד. נשמעו גם קולות אשר קראו להסיט את תוואי הרכבת. בין חודש יולי לתחילת ספטמבר נרשמו מעל ל-80 מקרים של יידוי אבנים על הרכבת הקלה ושניים מן הפיגועים שהתרחשו בתקופה הנסקרת אירעו בתחנות הרכבת הקלה. 

כולל עימותים עם כוחות הביטחון.
 
פרק ד' ידגים את התנהלותן השונה של הרשויות הישראליות מול האלימות שנקטו בני שני הלאומים החיים בירושלים. מהדגמה זו עולה כי אל מול אכיפה מוגברת ולעתים אף בלתי מידתית מצד הרשויות שהופעלה נגד אלימות הפלסטינים, נעדרה כמעט לחלוטין אכיפה נגד אלימות שנקטו ישראלים כלפי פלסטינים בירושלים. אין אנו מבקשים לטעון כי הייתה אלימות רבה יותר של ישראלים כלפי פלסטינים בירושלים, אלא שהזירה של האלימות הלאומנית היהודית הייתה זירה פעילה, שממדיה חִייבו גם הם התייחסות ממוקדת ומוגברת של הרשויות, בעוד שאלה כמעט שנאלמו דום למולה.
עימותים עם כוחות הביטחון – 70 עימותים בין כוחות הביטחון לבין הפלסטינים תועדו. חלק מאלה התארכו ימים רבים. הפרות הסדר האלימות החלו, לרוב, בשכונות הפלסטיניות, והופנו כלפי מתחמי מגורים של מתנחלים בשכונות אלו או כלפי כוחות הביטחון; הן פרצו, לרוב, לאחר אירוע מרכזי בולט, דוגמת רצח אבו ח'דיר, הטלת גבלות בכניסה להר הבית או מתח במתחם, הרוגים ועשרות פצועים שנפגעו במהלך הפגנות סוערות וכן כתגובה לפעולת כוחות הביטחון והרשויות לאחר פיגועים. 
ראש העירייה, ניר ברקת – בשלושת החודשים הראשונים מיעט ברקת להתייחס לאלימות ההולכת וגוברת בעיר. הוא לא התייחס כלל, ספציפית, לאירועי האלימות נגד הפלסטינים כתופעה חמורה המשבשת את חייהם של תושבי מזרח העיר והסתפק בגינוי לקוני של האלימות משני צדי המתרס.בחודשים שלאחריהם, כבר ניצח ברקת על פעילות ביטחונית מוגברת נגד אלימות הפלסטינים, הביע תמיכה פומבית בפעילי המקדש, ועלה בעצמו בסוף אוקטובר, בשיא ימי המתח, להר הבית. במהלך התקופה הנסקרת בדוח זה, התייחס ראש העירייה לתושביו החיים במזרח העיר כמעט אך ורק מנקודת-המבט הביטחונית. הוא אמנם סייג תמיד את דבריו בהתנגדות נחרצת לאלימות, אך הקדיש את מרביתם לביקורת ולגינוי הפעילות הפלסטינית האלימה. אמירותיו הכלליות של ברקת בגנות האלימות היהודית היו מעטות ורפות והוא לא יצא בנחרצות נגד אלימות לאומנית יהודית בשום שלב אלא הסתפק, לכל היותר, בגינוי הדדי בלתי מחייב שלא הייתה כל פעולה בצדו. ברקת אף הוביל את תגבור כוחות המשטרה בירושלים והחמרת אמצעי הענישה וההרתעה. כחלק מכך, הוא הפעיל מדיניות של אכיפה וענישה עירונית קשה נגד תושבי מזרח העיר, במקביל לשני המבצעים המשטרתיים. בניגוד למצופה מראש עירייה, הוא לא הביע דאגה מספקת ל-300,000 תושבי עירו, שהיו נתונים גם הם בתקופה זו להתקפות חוזרות של אלימות לאומנית נגדם בשטח העיר והוביל את התפישה הביטחונית הרואה בהם איום ולא תושבי שווי זכויות.
חבר מועצת העיר אריה קינג – כבר בשנת 1997, החל קינג בפעילות ציבורית והצהיר מפורשות כי מטרתו לייהד את מזרח ירושלים. לקראת הבחירות לעיריית ירושלים בשנת 2013, הקים קינג רשימה בשם 'רשימת שכונות התפר', בראשותו. הרשימה הובילה במהלך הבחירות המוניציפליות קמפיין תחת הכותרת: "לייהד את ירושלים", אשר כלל סיסמאות גזעניות בוטות על שלטי חוצות בעיר. רשימתו של קינג זכתה בבחירות המוניציפליות בשני מנדטים. חרף הקמפיין הגזעני שלה, זו הייתה הרשימה הראשונה אשר ברקת חתם עִמה על הסכם קואליציוני. קינג קיבל לידיו את תיק איכות-הסביבה, את תפקיד ממלא-מקום יו"ר ועדת הביטחון של העירייה וכן חברות בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (חברות אשר נפסלה מאוחר יותר בשל ניגוד עניינים). עם היבחרו, המשיך חבר המועצה קינג בפעילותו הגזענית והמסיתה.
בנובמבר 2013, הפגין קינג במרכז העיר וצעק לעבר פלסטינים ששהו במקום כי הוא: "מזמין אותם להעתיק את מקום מגוריהם לעזה ולמכה". בינואר 2014, חילק קינג אלפי כרוזים במזרח ירושלים שבהם נכתב: "יש לכם הרבה ארצות, נהלו משא ומתן עם ממשלת ישראל ותעברו למקום אחר". ב-1/7/14, בערב שלאחר לוויות שלושת הנערים הישראלים החטופים וכמה שעות לפני החטיפה והרצח של אבו ח'דיר, נאם קינג באירוע של חב"ד וקרא ל"מעשה פנחס" - שם קוד דתי לאקט אלים של קנאות ו"לקיחת החוק לידיים". ואכן, כפי שתואר בסקירה בראשית הדוח, גם "מהומות" וגם "מעשה פנחס" התרחשו בהמשך אותו הערב. ראש העירייה לא יצא בשום שלב נגד פעולות אלו של חבר קואליציה ונושא תפקידים רשמיים בעירייה.

ב-5 לספטמבר 2014, פיטר ראש העירייה את חבר המועצה קינג מהקואליציה, אך זאת רק לאחר שקינג עתר לבית-המשפט המחוזי בירושלים נגד החלטת העירייה לבנות בעבור האוכלוסייה הפלסטינית.
הממשלה – ביום 29 ליוני 2014, התקבלה החלטת הממשלה מספר 1775 בנושא: התוכנית להגברת הביטחון האישי ולפיתוח כלכלי – חברתי בירושלים לטובת כלל תושביה (להלן: ההחלטה). ההחלטה הורכבה ממספר פרקים. בין היתר, נקבע במסגרת החלטה זו כי יושקעו במזרח ירושלים 295 מיליון ₪, שיתפרשו על פני מספר שנים עוקבות. כשליש מהתקציב, סך של כ-95 מיליון ₪, הוקצו לתגבור מערך האכיפה והשיטור בשנים 2017-2014; היתרה, כ-200 מיליון ₪, הוקצתה ל"פיתוח חברתי כלכלי" במזרח ירושלים, על פני השנים 2018-2014. זאת, בהשוואה להערכות קודמות של העירייה עצמה כי ההשקעה הדרושה להשוואת התנאים במזרח העיר לאלה השוררים במערבה עומדת על כ-2 מיליארד ₪.פרק 'הגברת הביטחון האישי' בהחלטה, אשר עסק בסוגיית הביטחון האישי, לא התייחס לפגיעה הקשה בביטחון האישי של תושביה הפלסטינים של ירושלים ולא כלל כל התייחסות לצורך בהגנה מפני אלימות לאומנית יהודית ובהוספת כלים למיגור אירועי פשיעה מסוג זה; לעומת זאת, כלל הפרק תגבור הנוכחות המשטרתית במרחב קדם (המצוי במזרח העיר) והחמרה בכלי האכיפה והמעצר של מעורבים בידוי אבנים.
בפרק ה', הפרק החותם את הדוח, "תושבים – ראויים להגנה ולא רק 'איום ביטחוני' ", נביא את מסקנותינו, כפי שעלו מניתוח האירועים, בסוגיית הזירה החסרה – התנהלותן של הרשויות הישראליות אל מול האלימות הלאומנית היהודית בירושלים. סדר הגודל של העימותים שהתרחשו בירושלים במחצית השנייה של שנת 2014 היה יוצא-דופן והעיר ותושביה ספגו אלימות קשה משך חודשים. בקרב תושבי ירושלים כולם, ישראלים ופלסטינים, חקוקה תקופה זו כעוד תקופה קשה שעברה על העיר, אך כל אחד מהלאומים ממקד את התייחסותו לאלימות שהופנתה כלפיו. הרשויות הישראליות פעלו באופן נמרץ מול "האיום הביטחוני" ואישי ציבור רבים התבטאו ופעלו באופן שהלהיט את הרוחות בעיר בשני הצדדים. בעוד שהטיפול של משטרת ישראל בעבריינות היהודית כמעט שלא הורגש בתקופה זו, הרי שבין יולי לנובמבר 2014 נעצרו 1,300 פלסטינים, מתוכם כ-40% קטינים. אין ספק כי סדר הגודל של המהומות במזרח העיר היה משמעותי והמשטרה התמודדה עם עשרות ולעתים אף מאות מפגינים, אך בין אם מדובר בהפגנות גדולות ובין אם באירועים פרטניים, קשה היה למצוא את ידה הקשה של המשטרה כשהיא מופעלת גם מול האלימות הלאומנית שהגיעה מהצד הישראלי.
מניתוח אירועי האלימות שבדוח עולה כי הרשויות הישראליות תופשות את 300,000 ויותר תושבי ירושלים הפלסטינים כקולקטיב המהווה, בראש ובראשונה, סכנה ביטחונית. גישה זו אינה מכתיבה רק את היחס לפלסטינים במזרח העיר בזמן עימות, אלא גם בזמן רגיעה – כך, למשל, בהשקעה הממשלתית הגדולה באמצעי משטור, פיקוח ומעקב גם בתקופה שקדמה לאירועים; לעומת זאת, התייחסות לפלסטינים כקבוצה וכפרטים הראויים גם הם להגנה מפני פגיעה נעדרת כמעט לחלוטין בקרב הרשויות הישראליות.
בירושלים ישנם שני לאומים, לאום יהודי ולאום פלסטיני, החיים בריכוז ובצפיפות גבוהים יותר מבכל מקום אחר בגדה המערבית ובתחומי ישראל. בין שני הקהילות הללו קיימים פערים קשים במתן שירותים ותשתיות, וכפי שהראה דוח זה, גם ביחס הרשויות לאלימות שלה נתונה כל קהילה.
דוח זה אינו מבקש לבחון את כלל מדיניות ישראל כלפי מזרח ירושלים, אלא להתמקד בתיקונים המתחייבים כבר היום בהתנהלות הרשויות הישראליות – באין פתרון מדיני העומד על הפרק – מול האלימות המופעלת נגד הקולקטיב הפלסטיני הירושלמי. תיקונים אלה צריכים להיות בראש ובראשונה בהבטחת הגנה ראויה לחייהם של הפלסטינים בירושלים ולרכושם.
בתוך הוואקום שנוצר בשל ההתעלמות המוחלטת כמעט של הרשויות הישראליות מהאלימות הלאומנית היהודית שפשטה בירושלים בחודשי הדוח, צמחו, לצד ארגונים ותיקים בזירה, התארגנויות אזרחיות חדשות בירושלים שפעלו בעניין. אך לא ניתן להסתפק בפעילות ארגונים, מבורכת ככל שתהיה. על הרשויות הישראליות להציע בהקדם תכנית למתן הגנה מפני אלימות זו, אשר תכלול הן אמצעים ביטחוניים, הן אמצעים אזרחיים ראויים. על העירייה מוטלת החובה לפעול למען תושביה ללא אפליה ותוך הקפדה על השוויון בפני החוק. עליה לפעול ליצירתה של תכנית מערכתית למאבק בלאומנות יהודית, להציב את הנושא בראש סדר עדיפויותיה ולהקצות לנושא תקציבים ראויים; כן מוטל עליה לפעול באופן ממוקד בשיתוף גורמי האכיפה, המשטרה ומשרד המשפטים, נגד אלימות לאומנית יהודית מאורגנת בירושלים, ולצאת, באופן נחוש ופומבי, נגד כל אלימות כזו; עוד נדרש כי עיריית ירושלים תבחן את חלקה-שלה בחיזוק דימויים שליליים של החברה הפלסטינית.
בחודשים האחרונים, בסמוך להפקת דוח זה, אנו עדים לתחייה מחודשת של אותם המופעים הגזעניים שנגלו לנו בקיץ הקודם – ארגון 'להב"ה' חזר למרכז העיר, נהגי מוניות פלסטינים הותקפו, בהר הבית שוב היו עימותים בין פלסטינים לבין כוחות הביטחון. אנו רואים זאת כמצב שבו היסודות המארגנים את הגזענות והאלימות בירושלים מושרשים ברמה החברתית והפוליטית וכל מתיחות ביטחונית או אירוע פוליטי עלולים להצית את האש בשנית. זהו מצב חירום מתמשך, שבו החיים הנורמטיביים בעיר הם מצב זמני התלוי על בלימה. על הרשויות הישראליות מוטלת החובה לקיים פעילות מערכתית ממוסדת לשם התמודדות אזרחית עם תופעת האלימות והגזענות; עליהן לפעול במלוא המרץ, הדריכות ותחושת השעה, אל מול האלימות הלאומנית היהודית בירושלים ואל מול תופעת הגזענות המכוערת הפושה ברחובותיה.
כל עוד לא ייחול שינוי מן היסוד – מה שהיה הוא שיהיה ואלו יהיו פני החיים בירושלים בעבור כלל תושביה.

[1] קטגוריית התקיפה כוללת תקיפה פיזית, דריסה וחשדות לאירועים מסוג זה.
[2] אירוע תקיפה יכול להיות מסווג תחת יותר מקטגוריה אחת ולכן מביא כימות כולל של המספרים ליותר מ-120 מקרים.
[3] מתוכם 4 אירועים שבהם זהות הפוגע אינה ברורה אך בכולם היו הנפגעים פלסטינים.
[4] קטגוריית התקיפה רחבה יחסית, והיא כוללת תקיפה פיזית, דריסה וחשדות למעשים מסוג זה.
[5] מתוכם 4 אירועים שבהם זהות הפוגע אינה ברורה אך בכולם היו הנפגעים פלסטינים.