ב-1967 קבעה ממשלת ישראל שהר הבית/חרם א-שריף יישאר בניהולו של הוואקף הירדני וימשיך לתפקד כאתר פולחן מוסלמי בלעדי. עוד לפני סיום המלחמה ישראל הרסה את שכונת המוגרבים העתיקה שעמדה למרגלות הכותל המערבי, ויצרה את רחבת הכותל שמשמשת כאתר הפולחן המרכזי של יהודים בישראל.
במשך עשרות שנים חלוקה זו של אתרי הפולחן נהנתה מקונצנזוס כמעט מלא בקרב הציבור היהודי. בקרב הציבור הדתי למשל שרר כמעט קונצנזוס שדווקא מפאת קדושתו של הר הבית אין להיכנס אליו. קבוצות כגון נאמני הר הבית, לימים תנועות המקדש, שדרשו לבנות מחדש את בית המקדש נתפסו כקיצוניות ומסוכנות ולא זכו לאהדה ציבורית משמעותית.
כיום מצב הדברים שונה מאד, ובמיוחד בעשר השנים האחרונות סוגית הר הבית/חרם א-שריף מופיעה לעתים תכופות בשיח הישראלי הציבורי תוך ערעור על הסטטוס קוו שבו הר הבית/חרם א-שריף הוא אתר פולחן מוסלמי בלעדי ואילו אתר הפולחן היהודי הוא בכותל המערבי (ראו עוד להלן). תנועות המקדש התעצמו מאד והסטטוס קוו בהר הבית נשחק באופן עקבי עד שכיום הוא מופר באופן גלוי. מצב דברים זה הוא תוצאה של סיוע גובר לתנועות המקדש מצד רשויות המדינה ובפרט בפעולות של משטרת ישראל, כזרוע המבצעת בשטח. המשטרה פועלת בתיאום עם תנועות המקדש, מצרה את צעדיו של הוואקף בהר הבית/חרם א-שריף, פוגעת בחופש הפולחן של מוסלמים ופועלת באופן שפעם אחר פעם הופך את המקום הקדוש לזירה של התנגשויות אלימות.
להמשך קריאה:
Print
PDF version