התנחלויות וגנים לאומיים

טאבים אנכיים

מבוא
מבוא

 

בנייה ישראלית בשטחי ירושלים המזרחית החלה מיד עם סיפוחה ב-1967. כך נבנו השכונות/התנחלויות הגדולות כמו הגבעה הצרפתית, גילה, תלפיות מזרח, רמות, נווה יעקב, פסגת זאב ולבסוף גם הר חומה. לצורך בניית שכונות אלו, הרשויות הישראליות הפקיעו כשליש משטחי ירושלים המזרחית. השכונות נבנו סמוך לגבול המוניציפאלי ובין השכונות הפלסטיניות במטרה לבצר ולקבע את גבולותיה החדשים והמורחבים של ירושלים, לשמר רוב יהודי בירושלים, וליצור דומיננטיות ישראלית במרחב. בשכונות/התנחלויות אלו גרים כיום כ-200,000 ישראלים. מבחינת החוק הבינ"ל, שמעולם לא הכיר בסיפוח הישראלי של ירושלים המזרחית, מדובר בהתנחלויות לכל דבר ועניין. השיח והחוק הישראליים, לעומת זאת, רואים בהן שכונות ישראליות. המתווה המקובל להסדר מדיני בירושלים מציע שמרבית שכונות אלו יישארו בריבונות ישראל בתמורה לחילופי שטחים. מובן שהרחבה נוספת של השכונות, בניית שכונות חדשות וחיבורן זו לזו לכדי רצף אחד, יקשו על מימוש מתווה זה ולפיכך על היתכנותו של הסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים. מדיניות ממשלות ישראל ביחס למזרח ירושלים השתנתה במהלך העשורים האחרונים. לצד המשך הרחבתה של נוכחות ישראלית לאורך הגבולות המוניציפאליים ובין השכונות הפלסטיניות, נעשה מאז סוף שנות ה -80 מאמץ מרוכז לקיבוע נוכחות ישראלית בסביבת האגן ההיסטורי ובתוך השכונות הפלסטיניות. לצורך כך, נעשה שימוש בשני כלים מרכזיים: התנחלויות בלב שכונות פלסטיניות, ותפיסתם של שטחים לצורך מיזמים ציבוריים כגון כבישים, חפירות ארכיאולוגיות פרויקטים תיירותיים וגנים לאומיים.
הקמתם של הגנים הלאומיים וההתנחלויות בלב שכונות פלסטיניות מהווים ביטוי למדיניות בעלת השפעות מרחיקות לכת והרסניות, הן ביחס להיתכנותו של הסדר מדיני הן ביחס להסדרי חיים הוגנים בעיר משותפת.
 
הקמת מתחמים ישראליים בתוך שכונות פלסטיניות
 
אנו מגדירים התנחלות, במובחן משכונה/התנחלות בירושלים המזרחית, על פי שלושה מאפיינים: התנחלות היא מתחם ישראלי בתוך שכונה פלסטינית, המוקם בשיתוף פעולה בין המדינה לבין גופים פרטיים, בעלי אופי אידאולוגי. עד לאמצע שנות השמונים נמנעו הרשויות מיצירת מתחמים ישראלים בתוככי שכונות פלסטיניות בשל החשש מיצירת מוקדי חיכוך ומשום שממשלות ישראל הצדיקו את האחיזה בירושלים המזרחית ביכולתן לשמור על הפלורליזם הדתי והתרבותי של העיר. בשל כך, ראש העיר לשעבר טדי קולק, שתמך בהקמת השכונות הישראליות הגדולות במזרח ירושלים, התנגד להקמת מתחמים ישראליים בתוך השכונות הפלסטיניות.
 
החל מאמצע שנות השמונים וביתר שאת משנות התשעים ואילך  מדיניות זו השתנתה. אריאל שרון, שר הבינוי והשיכון, עודד התיישבות יהודים במזרח ירושלים. שרון עצמו רכש בית ברובע המוסלמי, ותחת הנהגתו העביר משרד הבינוי והשיכון עשרות נכסים בעיר העתיקה ובמזרח ירושלים בכלל לידי עמותות מתנחלים.  העמותות שקיבלו לידיהן נכסים, מחזיקות בהשקפת עולם דתית-לאומנית, מתנגדות באופן מוצהר להסדר מדיני וסוברות כי ליהודים זכות בלעדית על ירושלים, על נכסיה ועל משאביה. מרבית ההתנחלויות מתרכזות בתוך האגן ההיסטורי של העיר העתיקה וסביבותיה, ויצרו במרוצת שני העשורים האחרונים טבעת של מתחמים יהודיים מאובטחים בלב שכונות פלסטיניות בתוך וסביב העיר העתיקה. טבעת ההתנחלויות פרושה ממקבצי בתים ברובע הנוצרי והמוסלמי, אל מחוץ לחומות צפונה באזור שער שכם ושייח' ג'ראח, דרך ראס אל עמוד וא-טור במזרח, אל סילוואן ואל ג'בל מוכאבר בדרום. ב-2009 עמד מספרם של המתנחלים במזרח ירושלים על כ-2000 איש. תכניות להרחבתן של התנחלויות קיימות ובנייתן של התנחלויות חדשות מקודמות על ידי המתנחלים וזוכות לתמיכת העיריה ומשרדי הממשלה. 
 
התנחלויות מטעם המדינה: השחקנים והמנגנונים
 
פעולות ההתנחלות של שלושים השנה האחרונות בלב השכונות הפלסטיניות מבוצעות למראית עין על ידי גופים פרטיים אך מעוגנות במדיניות ממשלתית ומתאפשרות על ידה. כדי לעקוף ביקורת פנימית וחיצונית על פעולות אלה, הממשלה נמנעה בדרך כלל ממעורבות ישירה בהן. במקום זאת, המדינה השתמשה במנגנוניה כדי לאפשר לארגוני ימין פרטיים לממש תוכנית שנועדה ליצור מאחזים יהודיים בתוך השכונות הפלסטיניות שבעיר העתיקה וסביבותיה, לחצוץ ביניהן, לשנות את אופיין ולסכל אפשרות של פתרון מדיני בירושלים.
 
על העמותות שקיבלו מידי רשויות המדינה נכסים, נמנות עמותת אלע"ד ועטרת כהנים. בפועל הגופים הפרטיים הללו משמשים זרוע ביצועית של ממשלות ישראל לביצוע מדיניותן במזרח ירושלים כאשר מנגנוני הרכישה, האכלוס, והאבטחה של ההתנחלויות הם ממשלתיים. מאז שנות השמונים המדינה העבירה וסייעה בהעברת נכסים שבהם התגוררו פלסטינים או שהיו בחזקתם לידי עמותות ימין באמצעות האפוטרופוס לנכסי נפקדים, האפוטרופוס הכללי, קק"ל וגופים נוספים.   המחשה לשימוש במנגנונים הללו ניתן למצוא בסילוואן/עיר דוד, שם נעשה שימוש בשלל הפרקטיקות הללו. העברת הנכסים מן המדינה, נעשתה לא פעם תוך שימוש מניפולטיבי בחוק ואף עקיפה שלו. מהלכים אלו תוארו וזכו לביקורת נוקבת על ידי וועדת קלוגמן שמונתה ע"י שר המשפטים דוד ליבאי בעקבות לחץ ציבורי והגישה את מסקנותיה בספטמבר 1992.
 
שימוש בחוק נכסי נפקדים
 
השימוש בחוק נכסי נפקדים בירושלים המזרחית בעייתי ושורה של יועצים משפטיים לממשלה הורו שלא לעשות בו שימוש.  הסיבה לכך נבעה מכך שהחוק המקורי שנחקק ב-1950 התייחס לרכוש של מי שנחשבו לנפקדים בתום מלחמת העצמאות ושמדינת ישראל מינתה עצמה אפוטרופסית על רכושם. חוק זה, לו היה מוחל כלשונו על המציאות שנוצרה לאחר 1967, היה הופך את תושבי הגדה המערבית שבבעלותם נכסים בתחום ירושלים לנפקדים, אם כי נפקדותם היא כמובן טכנית לחלוטין שכן הם המשיכו לשהות בבתיהם ועל אדמתם, בשטח שתחת שליטה ישראלית. מצב בלתי סביר זה הביא לכך שהיועצים המשפטיים קבעו כי אין להחיל את חוק נכסי נפקדים על מזרח ירושלים. בסילוואן נעשה שימוש בחוק זה, בנסיבות חמורות במיוחד, החורגות מעבר לבעייתיות הרגילה של השימוש בחוק בהקשר של ירושלים המזרחית: בבית עבאסי שבוואדי חילווה בסילוואן,  בית המשפט המחוזי בירושלים פסק שהכרזתו כנכס נפקד התבססה על תצהיר שקרי ונטול בסיס עובדתי או משפטי ושההליך כולו היה נגוע ב"חוסר תום לב קיצוני". אף על פי כן, אנשי אלע"ד מתגוררים בנכס עד עצם היום הזה. 
 
רכישות שלא כדין ובנייה בלתי חוקית
 
הביקורת הנוקבת שנמתחה בדו"ח וועדת קלוגמן בענין העברת הנכסים מידי המדינה לגופים פרטיים דרך הצינורות הנזכרים, אילצה את המדינה לחדול מפעולות אלה (לפחות לזמן מה). עתה, החלה ההשתלטות על נכסים בירושלים המזרחית להיעשות באמצעות עסקאות מכירה פרטיות. הרשויות העלימו עין מעסקאות מפוקפקות שנעשו באמצעות אנשי קש וחברות קש, ובאמצעות הפעלת לחצים שונים על בעלי הנכסים הפלסטיניים. 
 
ההתנחלות "מעלה דוד" שבשכונת ראס אל-עמוד הסמוכה להר הזיתים מדגימה את האופן שבו רשויות המדינה השונות מתגייסות כדי להקים ולתמוך בפרויקט פרטי לכאורה ובעל משמעות פוליטית מובהקת למעשה. עד לאפריל 2008, המתחם בן 11 הדונמים שימש כמטה משטרת ש"י. גורמי ימין מימנו בניית מטה משטרה חדש, אף הוא בהתנחלות באזור E1 השנוי במחלוקת מדינית. בתמורה העבירה המדינה את המבנה הישן  לידי "ועד העדה הבוכרית" שהחזיק בבעלות על השטח לפני 1948. בהמשך לעסקה סיבובית זו ועד העדה הבוכרית העביר בתורו את המבנה לטובת ההתנחלות. למרות שבתכנית המתאר שטח זה מוגדר כמיועד למבני ציבור, הוא עובר הסבה בימים אלה למתחם דירות מגורים.  בעתיד מתוכננים גם קאנטרי קלאב, בריכת שחייה ומוסדות חינוך. ההסבה ליחידות דיור פרטיות נעשתה למעשה ללא היתרי בנייה, אך הליך התכנון והאישור ניתן להם בדיעבד. "מעלה דוד" אמורה להתחבר באמצעות גשר להתנחלות שמעברו השני של הרחוב – "מעלה זיתים", מתחם מגורים מאובטח ומגודר ובו 119 יח"ד. 
 
כך, בעוד השכונות הפלסטיניות במזרח העיר נתונות תחת הגבלות בנייה קשות, הרי שההתנחלויות שבלב שכונות פלסטיניות זוכות לתנאים משופרים. למשל, בהתנחלות "נוף ציון" שבג'בל מוכבר, זכויות הבניה על פי התכנית הן כ- 130% בשטחים עיקריים, זאת לעומת כ- 25% עד 37.5% המותרים לבניה בתכניות המאושרות לשכונה הפלסטינית בה ממוקמת ההתנחלות. התכנון המפלה ביחס להתנחלויות, הוא ביטוי נוסף לכך שמפעל ההתנחלויות במזרח ירושלים איננו חלק ממהלך פרטי, כי אם חלק ממדיניות ממשלתית. ביטוי נוסף לכך, מצוי בעובדה כי האבטחה סביב ההתנחלויות בשכונות הפלסטיניות ממומנת מכספי ממשלה. כך, בשנת 2011 הקציבה המדינה יותר מ-70 מיליון שקלים מתקציב משרד השיכון לשירותי שמירה פרטיים באמצעות מאבטחים שמועסקים כעובדי קבלן. זהו המקרה היחיד בו המדינה מממנת שירותי שמירה פרטיים לתושבים שהם אזרחים פרטיים לכל דבר. יצירתם של מתחמים מאובטחים בחסות המדינה בלב שכונות פלסטיניות, מגבירה את המתיחות במזרח ירושלים, ויוצרת ביומיום חיכוכים חוזרים ונשנים.
 
התנחלויות על קרקעות שהיו בבעלות של יהודים לפני 1948
 
הקמתן של התנחלויות בתוך שכונות פלסטיניות נעשתה גם על בסיס תביעת בעלות על קרקע שהיתה בבעלותם של יהודים לפני 1948. כך בחלק מן הבתים בסילוואן, בבתי ניסן בק שליד שער שכם, ובראס אל-עמוד (לעיל). אחד המקרים הבולטים שבו נעשה שימוש בתביעת בעלות מסוג זה הוא ההתנחלות בשייח' ג'ראח.
לפני 1948, הקרקעות עליהן נבנו בתי הפלסטינים היו חלק משכונת "שמעון הצדיק" שקרקעותיה היו בבעלות ועד העדה הספרדית וועד כנסת ישראל. השלטון הירדני (באמצעות האפוטרופוס הירדני לנכסי אויב)  לא שינה את רישום הבעלות  אך יישב במקום משפחות פליטים, חלקן משפחות שחיו עד 1948 בירושלים המערבית והחזיקו נכסים בה. תחת החוק הישראלי, נוצר מצב בו יהודים יכולים לתבוע רכוש שהיה בבעלותם לפני 1948, אך פלסטינים מנועים מלעשות כך. א-סימטריה זו, הנטועה בחוק, סללה את הדרך לכניסתם של מתנחלים לשכונה לאחר מאבק משפטי ולאבדן  נוסף של בית למשפחות הפלסטינים.
 
כניסתם של מתנחלים יהודים לבתים בשכונות שייח' ג'ראח החל משנת 2009 תוך פינויין של משפחות פלסטיניות מבתי מגוריהן, מוצגת כשאלה משפטית של בעלות ולא של הפרטה פוליטית, המהווה חלק ממדיניות. אך למעשה, ההכרה המשפטית בזכותם של יהודים לתבוע בעלות על נכסים שהיו בידיהם לפני 1948, ופינוי  של משפחות פלסטיניות בשמה מבתיהן, לאחר שהתגוררו במקום עשרות שנים, אינה מסתכמת בשאלות של בעלות על נדל"ן אלא מהווה ביטוי לעמדה עקרונית. על פי עמדה זו, זיקה למציאות של טרום מלחמת העצמאות בירושלים קיימת כל עוד מדובר בנכסיהם ובבתיהם של יהודים במזרח העיר, ובטלה ומבוטלת כאשר מדובר בפלסטינים שבתיהם מצויים כיום בתחומן של שכונות יהודיות במערב העיר. מדיניות מפלה זו אינה עולה בקנה אחד עם ערכי צדק ודמוקרטיה.
 
הכרה בזכותם של יהודים לתבוע בעלות על נכסים שהיו בבעלותם לפני 1948, גם מהווה תקדים העלול לשאת השלכות מדיניות מרחיקות לכת. אמנם החוק הישראלי לא מכיר בזכותם של הפלסטינים לתבוע באופן דומה את נכסיהם מלפני 1948 בתחומי הקו הירוק, אך תביעה קולקטיבית מעין זו – ולו סמלית – עלולה להעמיד את מדינת ישראל במצב סבוך ביותר בזירה המקומית והבינלאומית גם יחד. תביעה מסוג זה משרתת את אלה המבקשים  להסב את  הדיון על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני משיח המתייחס לסוגיות 1967 לשיח סביב סוגיות 1948, ובהקשר של ירושלים משיח על גבולות העוברים במזרח ירושלים לכאלו העוברים במערבה. 
 
התנחלויות וגנים לאומיים
 
ההתנחלויות בשכונות הפלסטיניות מעוגנות לעיתים קרובות באתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים ובגנים לאומיים, המהווים לכשעצמם כלי פוליטי רב עוצמה.
על פי החוק, גן לאומי הוא "שטח המיועד לשמש לצרכי נופש לציבור בחיק הטבע או להנצחת ערכים שיש להם חשיבות היסטורית, ארכיאולוגית, אדריכלית, טבעית או נופית וכיוצא באלה....". ההגדרה היא גמישה ורחבה במידה כזו שתצדיק הסבת אזורים מסוגים שונים לגנים לאומיים.  הגן הלאומי הראשון בשטח ירושלים המזרחית  "סובב חומות ירושלים", הוכרז ב-1976, וכלל את  הרצועה המקיפה את חומות ירושלים, שחלקה המעובה מצוי בסילוואן-עיר דוד. החל משנות התשעים מוסבים אזורים נוספים בירושלים המזרחית לגנים לאומיים, חלקם כעיבוי של "סובב חומות ירושלים" וחלקם, כמו הגן הלאומי "עמק צורים",  כהרחבתו לעומק שטחי השכונות הפלסטיניות, ומבלי שנטען כי קיימת חשיבות ארכיאולוגית, היסטורית או נופית מובהקת למקום. בהליכי תכנון ואישור נמצאים גנים לאומיים נוספים, ובהם "מורדות הר הצופים", המתוכנן על אדמות השכונות א-טור ועיסאוויה ועל חשבון תכניות (בהליכי אישור) להרחבתן. לתוכניות להכרזת גנים לאומיים אלה מצטרפות גם תוכניות עירוניות כמו  "גן המלך" שאמור להוות הרחבה לגן לאומי עיר דוד, ויביא להריסת חלק הארי של שכונת אל-בוסתאן בסילוואן. 
 
מפת הגנים הלאומיים
 
כמו במקרה של התנחלויות בלב שכונות פלסטיניות, גם במקרה של הגנים הלאומיים פועלת המדינה בשילוב ידיים עם גופים פרטיים, כאשר המדינה מעבירה סמכויות ניהול ופיתוח של פרויקטים ציבוריים, תיירותיים, ארכיאולוגיים וחינוכיים לעמותות פרטיות בעלות סדר יום לאומני. לעיתים קרובות, נציגי העמותות משתתפים בתכנון הפרויקטים ואף יוזמים אותם, ואנשים שעבדו בהם בעבר מכהנים בתפקידים בכירים בגופים ציבוריים שפרויקטים אלו נמצאים באחריותם כמו רשות הטבע והגנים. עמותת אלע"ד למשל, הגדולה והבולטת מבין עמותות הימין, מפעילה בין השאר את הגן הלאומי 'עיר דוד', פרויקטים חינוכיים בגן הלאומי עמק צורים וביער השלום, מרכז מידע בבית הקברות בהר הזיתים ומממנת חפירות ארכיאולוגיות בכל אזור סילוואן. 
 
חפירות ארכיאולוגיות, ופיתוח תיירותי מתבצעים לעיתים קרובות על ידי ו/או במימון עמותות הימין, שבתורן משתמשות בהן כדי להצדיק את פעילותן וכדי להפיץ ולקבע את הסיפור שלהן על ההיסטוריה של ירושלים באמצעות פעילות חינוכית נרחבת. הסיפור ההיסטורי המדובר גוזר מן הנוכחות היהודית ההיסטורית מסקנות פוליטיות ולאומניות במובהק, בעוד הוא מטשטש את המגוון ועושר התרבויות שהתקיימו בירושלים באלפי שנות קיומה. בתוך כך יוצרת תודעה זו דה-לגיטימציה לנוכחות שאיננה יהודית במקום. משרד החינוך, משרד הביטחון, הסוכנות היהודית וגופים אחרים שולחים מאות אלפי תלמידים, חיילים, קצינים וסטודנטים מהארץ ומחו"ל להשתתף במיזמים חינוכיים של עמותות ימין בירושלים המזרחית, שבתורם מעניקים למבקרים סיפור הכורך בתוכו היסטוריה, מורשת ופוליטיקה בכריכה אחת.  ביקור באתר תיירותי מהווה קרקע נוחה לקיבועה של הנוכחות הישראלית במזרח ירושלים ובלב שכונות פלסטיניות ולהתעלמות מן המחירים שאנו משלמים על כך.
 
הגנים הלאומיים משמשים לא רק ככלי לעיצוב נוף ותודעה לאומיים אלא גם כמכשיר מנהלי. שטח שמוכרז כגן לאומי עובר מאחריותה של העירייה שמחויבת להלכה לתושבים, לאחריות רשות הטבע והגנים הלאומיים (רט"ג) – סוכנות ממשלתית האמונה על שמירת טבע, נוף ומורשת. לרט"ג סמכויות אכיפה בשטחי הגן אך אין לה כל מחויבות כלפי האנשים המתגוררים בגבולות הגן. אדמות פרטיות המצויות בגנים לאומיים לא מופקעות ולא משולמים עליהן פיצויים, אך בפועל אין אפשרות לממש את הבעלות עליהן כאשר הן נבלעות בשטחו של גן לאומי. הכרזה על גן לאומי אינה פוגעת רק בבעלויות פרטיות, אלא מהווה פגיעה בכלל הציבור בירושלים המזרחית. בהעדר כמעט מוחלט של מרחבים ציבוריים בירושלים הפלסטינית, גוברת תלותה במרחבי הציבור בשכונות היהודיות ואילו האפשרות לקיים חיי חברה, תרבות וחינוך עצמאיים, הולכת ומצטמצמת.  הקמתו של גן לאומי מגודר בשטחים פתוחים בשכונות הפלסטיניות, באה על חשבון הפוטנציאל לשנות מציאות זו על ידי פיתוח אותם שטחים לטובת מוסדות ציבור כמו בתי ספר, מרכזים קהילתיים, גנים ציבוריים וכיוצא באלו.  
 
אף שלא מדובר בכלי הכרחי לשמירת טבע ומורשת, מדובר בכלי שמשלים ומחבר את ההתנחלויות בלב השכונות הפלסטיניות, מגביל את השימוש הפלסטיני בקרקע ומספק אחיזה בה לעמותות הלאומניות שתפעול אותם גנים הופרט לידיהן. על כן, במהלך המדיני/אסטרטגי של ההתנחלויות, גנים לאומיים מהווים כלי שימושי. חזותם המזמינה, המעטפת הממלכתית המוענקת להם, הכריכה שלהם בסיפורי מורשת, מוחקת את היותם כלי פוליטי ממדרגה ראשונה ומסכלת את הדיון הציבורי שראוי היה שיתקיים סביבם. 
 
סיכום
 
החל מסוף שנות השמונים חלה תפנית במדיניות הישראלית והיא החלה מכוונת מאמצים להגביר את שליטתה בתוככי האזורים הפלסטיניים שבעיר העתיקה ובסביבותיה.. מדיוניות זו יושמה באמצעות הקמת התנחלויות ומיזמים לאומיים בלב השכונות הפלסטיניות שבתוך וסביב העיר העתיקה, תוך השפעה על צביונן של השכונות, על סיכויי התפתחותן ותוך יצירת סבך דתי/אתני שאינו ניתן להתרה.  
 
בעוד האחיזה הישראלית על שטחי ירושלים המזרחית שבתוך השכונות הפלסטיניות או לצדן מתחזקת, נחלשת האחיזה הפלסטינית במזרח ירושלים, וזיקתם הפיסית והסימבולית של הפלסטינים לאגן ההיסטורי מרוסקת בהדרגה. מהלך זה מגובה ברמה הציבורית בתמונה לאומנית שטיעונים היסטוריים ודתיים מגויסים לטובתה, תוך מחיקת המימד הפוליטי של המהלך והסכנות הטמונות בו. מדיניות זו היא חלק ממדיניות כוללת ביחס לירושלים רבתי. יחד עם שכונות/התנחלויות הענק בטבעת המזרחית של ירושלים ואשכולות ההתנחלויות בצפון, במזרח ובדרום שמרכיבות את "ירושלים רבתי", ההתנחלויות והגנים הלאומיים בשכונות הפלסטיניות יוצרים רצף גיאוגרפי-אסטרטגי בתוך וסביב העיר העתיקה. רצף זה נשען על הר הצופים ועל מעלה אדומים, מצטרף למערכת הכבישים ומסתיים במבואות יריחו.  כך, הוא פוגע קשות באפשרות לקיים הסדרי חיים הוגנים בירושלים, ובסיכוי להגיע להסדר מדיני שיכבד את זכויותיהם האישיות והקולקטיביות של בני שני העמים החולקים את העיר.
 
 

עוד סוגיות מרכזיות במציאות הפוליטית בירושלים

  • ירושלים כשאלה מדינית
    מאז הקמת מדינת ישראל ב-1948, היה הסטאטוס הדיפלומטי והבינלאומי של ירושלים שנוי במחלוקת ובלתי-פתור. לא האלימות ולא ההצעות לפיתרון - וכאלה היו למכביר במהלך ההיסטוריה הארוכה של ירושלים  –...
  • תכנון עירוני
    תכנון מוגדר כשורת מהלכים בעלי רצף הגיוני, מעשיים ואינטלקטואליים, על מנת להגיע לתוצאה מוגדרת מראש. הגדרת המרחב על ידי תכנית מפרטת את המותר והאסור, הראוי והרצוי, הצביון והשימוש של אותו המרחב...
  • גדר ההפרדה
      החלטת הממשלה על בנייתה של "גדר ביטחון" נפלה בשנת 2002, בזמן כהונתה של ממשלת שרון ועל רקע מציאות ביטחונית קשה.  כישלון שיחות קמפ דיוויד וטאבה ופרוץ אינתיפאדת אל-אקצא שגבתה מחיר דמים כבד...